מעבר באור אדום הוא עבירת תעבורה שטומנת בחובה קנס כספי וכן הליכי ענישה מנהלתיים כמו למשל נקודות מצטברות לחובתו של הנהג, ובמקרים בהם עברה זו רשומה כבר בעברו של אותו הנהג – רישיונו יפסל בפועל.
תשלום על אותו הקנס מהווה בעצם הפעולה הודאה בעברה, אולם ישנה תקופת התיישנות לעברה של 4 חודשים (עד זמן לא רב הייתה תקופת התיישנות של שנה). במידה ובעל הרכב מוכיח כי לא הוא נהג ברכב, תקופת ההתיישנות התקצרה משנתיים לשנה. אכיפתו של החוק נעשית באמצעות מצלמות המוצבות בצמתים.
סתירת הראיות
על פי דיני ראיות, חובת ההוכחה חלה על התביעה המאשימה את הנהג בדבר העבירה, אולם במקרי תעבורה אלו, ישנה פקודת תעבורה אשר קובעת בסעיף 27ב (א) את אחריות בעל הרכב כאילו הוא זה שנהג אותה שעה אלא אם הוכיח אחרת, כלומר – גם בעליו של רכב אשר מסר אותו לצד ג' והלה עשה את עבירת התנועה, חייב להוכיח כי לא הוא נהג ברכב.
בעברה זו משולבים גורמים שונים – בין השאר כאלו שאינם תלויים או נוגעים למואשם בעבירה זו – כמו למשל העמדת רמזור כדין, צילום מדויק של הרכב ואפשרות לזהותו, וכן אם היה שוטר באותו זמן אשר יכול להעיד על דבר העבירה. עורך דין דיני תעבורה מנוסה יכול בקלות לסתור טענות מעבר באור אדום על פי הנתונים מהשטח.
זיכוי על פי מקור הסמכות
כל סמכות שמהווה צד בהוכחת העבירה יכולה להיות למעשה לעזר אם משתמשים בה נכון. לדוגמה: רמזור – הינו תמרור, ומשהינו כזה, הוא חייב להיות מוצג כדין כדי שישמש מקור סמכות להרשעת הנהג. כאן עורך הדין מטיל את חובת ההוכחה בחזרה על התובע – ובדרך כלל לא תהיה החלטה של הרשות לגבי אותו הרמזור משום שהמסמכים נשרפו.
