המכון הרפואי לבטיחות בדרכים וועדת ערר

המחוקק מצפה מאדם הנפגע מרשות מרשויות המדינה ומבקש לפעול על מנת לעצור את ההחלטה הפוגענית, לפעול במהירות האפשרית וללא כל שיהוי. כלל האצבע מדבר על כך שיש לפעול לכל המאוחר תוך 45 ימים מהרגע שבו נודע לאזרח על המעשה אותו הוא מבקש לתקוף בעתירה המנהלית ובצו הביניים הנלווה לו, מלבד אותם מקרים ספציפיים המוגדרים בחוק להגשת העתירה המנהלית.

שיהוי בהגשת העתירה הנו אחד מהסיבות הנפוצות ביותר לדחיית עתירה מנהלית, וחשוב לדעת שגם הגשת עתירה בפרק הזמן של 45 ימים אינו מהווה הגנה מוחלטת מדחיית עתירה בשל טענת שיהוי שכן בתי המשפט יבקשו לתת סעדים לאנשים שפעלו בהזדמנות הראשונה האפשרית, הראציונאל בעניין הוא שעתירה מנהלית נועדה לתקן פגם דחוף ואזרח אשר משתהה עם העתירה כנראה שהעתירה לא מספיק חשובה לו.

מנגד, קיים עניין של "עתירה מוקדמת"- עילה נוספת לדחיית עתירה. בית המשפט מצפה מהעותר לקיים את כל ההליכים האפשריים על מנת לבוא בדברים ולהאיר למערכת שפגעה בו, בטרם יפנה להליך משפטי. ההליך המשפטי נועד כמוצא אחרון לאחר שהאזרח ניסה לפתור את הבעיה מול הגוף הרלוונטי, והשתמש בכל הכלים שהחוק מאפשר (ערר וכו') כשרק אז יפתח ביהמ"ש את דלתו לעתירה.

אחרי הגשת עתירה מנהלית

מהעת בו העתירה המנהלית הוגשה באמצעות עורך הדין לבית המשפט, כולל אישור המצאה למשיבים, לשופט הדן בעתירה קיימת גמישות גדולה בניהולה לפי ראות עיניו. תקנות בית המשפט לעניינים מנהליים מאפשרות לשופט הדן בעתירה לדחות או למחוק עתירה על הסף, להורות לעותר להמציא השלמות או לתקן את העתירה באופן שיורה.

כמו כן, במסגרת הגמישות הרבה של סדרי הדין בית המשפט יכול בכל שלב להורות לצד להגיש מסמכים מסוימים הדרושים לו לשם הכרעה בעתירה.

כאמור לעיל, ככלל עתירה מנהלית אינה כוללת את שלב ההוכחות כפי זה שקיים בתביעה אזרחית. אולם, במסגרת אותה הגמישות שתוארה מעלה רשאי בית המשפט להורות על חקירת מצהיר אם יגיש צד בקשה לעשות כן ובית המשפט יקבל את בקשתו.

ערעור מנהלי

ערעור מנהלי הוא ערעור על החלטות שניתנו לפי חוקים ספציפיים רלוונטים, המפורטים בתוספת השניה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. דוגמת- ערעור לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, ערעור על החלטות משרד התחבורה ומשרד הבריאות הנוגעות להתליית רישיון נהיגה ,ערעור מנהלי לפי חוק החברות הממשלתיות- על החלטות של וועדה מיוחדת ליישוב סכסוכים.

למעשה ניתן לומר באופן גס כי ההבדל בין עתירה מנהלית לערעור מנהלי הוא השלב שבו אנו נמצאים בהליך מול משרד הרישוי והמרב"ד. אם מדובר בטרם החלטה של המרב"ד ומשרד הרישוי אז אנחנו במצב של עתירה מנהלית, אם ניתנה כבר החלטת המרב"ד ווועדת הערר שעל החלטת המכון הרפואי, אז המדובר בערעור מנהלי. זהו פתרון מעולה למי שנכשל בבדיקות במרב"ד ולאחר מכן קיבל החלטה של וועדת הערר עליה הוא מבקש להגיש ערעור מנהלי.

למשל: י' עשה בדיקות במרב"ד ונכשל בשל "אי התאמה אישיותית" ובמילים אחרות- הפסיכולוג של המרב"ד לא מצא אותו כשיר לנהיגה. י' הגש ערר על ההחלטה. וועדת הערר קיבלה את הערר שלו באופן חלקי, החזירה לו את רישיון הנהיגה לרכב פרטי למשך שעות היום בלבד ורק בימי חול. כן, זה קורה הרבה פעמים. הגשנו עבורו ערעור מנהלי- ההליך היחיד שניתן לבצע לאחר החלטה של וועדת הערר, אחרת צריך לחכות שנה שלמה ולעבור שוב בדיקות במרב"ד.

במסגרת הערעור המנהלי, בית המשפט ביקר את וועדת הערר על כך שלא נימקה את החלטתה. התיק חזר לדיון בוועדת הערר לאחר פחות משבוע (במקום המתנה של שנה). ובאופן מפתיע וועדת הערר החזירה לו את רישיון הנהיגה שלו. כבר היו לנו מקרים אחרים בהם וועדת הערר שקראה את החלטת בית המשפט מיהרה להתכנס והחליטה להחזיר את רישיון הנהיגה בלי לקיים בכלל ערר בעניינו.